גלעד, אני מבקש ממך סליחה. לא בתור איש ציבור כי אני לא, וגם לא במקום איש ציבור כי יש לו פה והוא יכול להתבטא אפילו יותר טוב ממני, אך כנראה הוא מעדיף לשתוק כשנושא השיחה המרכזי נוגע בך. אני מבקש ממך סליחה בתור אני, אזרח ישראל, חייל מילואים בצה"ל, תושב הצפון, והכי חשוב בתור בן דורך שכשל לעזור לך בשעת צרה.

אבקש ממך עוד בקשה אחת, אל תסלח לי.

אז מה כבר אפשר להגיד על ג'ורג' קארלין שעדיין לא נטען בפני בית המשפט העליון (ביל מר)? לא נראה לי שאפשר, לא נראה לי שכדאי, פשוט צריך להקשיב לו וללמוד. ללמוד להיות סקרן, ללמוד לשאול שאלות, ללמוד להגיד לא לבולשיט כזה או אחר, והכי חשוב ללמוד לא לקבל הכל כמובן מאליו. כי אחרי הכל בשביל להאמין בחלום האמריקאי צריך להיות ישן. בכל מקרה אחסוך במילים ואציג מערכון קארליני טיפוסי הנקרא "A Place for My Stuff", שאותו גם תרגמתי לרגל שנה למותו של ג'ורג' קארלין, למי שירצה לקרוא אותו בעברית.

…למעשה זה רק מקום לדברים שלי, אתה יודע? זה הכל, מקום קטן לדברים שלי. זה כל מה שאני רוצה, זה כל מה שאתה צריך בחיים, מקום קטן לדברים שלך, אתה יודע? אני יכול לראות את זה על השולחן שלך, לכל אחד יש מקום קטן לדברים שלו. אלו הדברים שלי, אלו הדברים שלך, אלו יהיו הדברים שלו שם.
זה כל מה שאתה צריך בחיים, מקום קטן לדברים שלך. זה כל מה שהבית שלך: מקום לשמור בו את הדברים שלך. אם לא היו לך כל כך הרבה דברים, לא היית צריך בית. תוכל פשוט להסתובב כל הזמן בחוץ. בית הוא רק ערמת דברים עם עטיפה. אתה יכול לראות את זה כשאתה ממרי במטוס. אתה מסתכל למטה, אתה רואה שלכולם יש ערמות קטנות של דברים. כל הערמות הקטנות של הדברים.

להמשך קריאה »

זאת השאלה הכי ישנה בספר ההורים, מאז גן חובה שואלים אותי אותה – סבא, סבתא, דודה, גננת, מורה יסודי-חטיבה-תיכון ואפילו המפקדים בצבא. אבל אני, מה אני יודע?

תמיד רציתי להיות סופרמן אבל לספיידרמן יש חברה ג'ינג'ית (אני לא צריך להזכיר לאף אחד מה אומרים אליהן…) או באטמן שבטח יוצא עם אשת החתול – מי יכול לוותר ככה בקלות דעת על האלי בארי בחליפת עור?! כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה גירויים – לימודים, עבודה, חיי חברה, חופש!!! מילה כה פשוטה שאומרת כל כך הרבה! אז נכון אני קצת דרמתי וחלוד אחרי שלוש שנים של תענוג חד צדדי מצד מערכת הקריפטונייט הירוקה שואבת כל משאב אנושי שאי פעם היה לי ובי, אבל יהיה בסדר לא? חייב להיות. אם לא יהיה בסדר, מקסימום אסיים כמו שאר גברי ארץ הקודש – נשוי + 2, עובד בהייטק, גר בראשון וכלב. בצד (מה? משהו צריך לבדר את הילדים). ממורמר על החיים “הורודים”, על האישה שמזמן יש לה רומן עם פועל הבניין הרומני שבונה את הוילה ליד, על הילדים מפוצצי הפרוזק שצריך יהיה להעמיד למשפט על כל פשעי המלחמה שיעשו נגדי, על הנטייה המינית לרוסיות צעירות בבת של השכן שרואים רק בבלייזר. אבל רגע של רצינות, אין בת ברית אחת שעלתה מאימא רוסיה ולא הופיעה עדיין בבלייזר במדור הבת של השכן הרוסי?

החלטתי, לא משנה מה עכשיו (או לעולם לא) זה בדיוק הזמן להעמיד במבחן את ה"פוטנציאל הלא מנוצל שיש לבן שלך וחבל..” שהמורות דיברו עליו כל שנות התיכון ולהתחיל ללמוד משהו. משהו שאני אוהב או יאהב אבל שוב, מה?! שיווק ופרסום – בגלל שאני מזל תאומים תקשורתי, או לאמן כדורסל – כדי לחפר על איזה חלום ילדות לא מנוצל כרכז כושל בפועל נהריה, או מחשבים – פשוט יש כל כך הרבה כסף בתחום הזה עד שכל ילד בן 24 יכול לבנות לעצמו אי בודד באמצע האוקיינוס השקט ולהתנזר שם עם אייפון שלו, או לפתוח בקריית עיתונאות – כי אומרים לי שאני כותב נהדר (חה, הצחקתם!), או קורס ברמנים ויאללה לאילת – בגלל שזה תמיד הולך טוב אחרי הצבא, ויש שמונה אלף שקלים חדשים מהמועדפת אחרי חצי שנה של שתייה לרוויה על חשבונם של תיירים צרפתים-אמריקאים, ובעיקר ערבים.

במחשבה שנייה ושלישית (ואחרונה) – למי יש כוח ללמוד?!?! חובה קודם טיול הזרקות בדרום אמריקה עם עצירה קצרה באירלנד לקורס מזורז ב"אלכהוליסם למתחילים" במעצמת הבירה הזאת. כן, בהחלט דרום אמריקה קודמת לכל! מבטלת שבתות, חגים ופיקוח נפש באותה שאיפת שאחטה קולומביאנית מצ'ילונג ע-נ-ק מהחיים! מאיפה יגיע הכסף לטיול? מההייטק. באיזה עוד מקצוע בעולם החדש אפשר להרוויח כל כך הרבה כסף בעזרת שימוש מילים גבוהות, טכנולוגיית עב”מים, והכי חשוב שהלקוח לא יבין כלום, וישלם הרבה כסף בשביל בניית אוויר דינאמי לנשימה צלולה.

..וככה התחלתי את חיי.

מחשב נייד, מחשב נייח, פאמ-פיילוט ואפילו אייפון.. למען השם הוא מחשב קטן שעבר הסבה לפלאפון, עלק. מתערב עם כל אחד ואחת מכם שתצליחו לשלוח מייל, לסמס לכל היעדים באירופה, לצלם–לערוך–לעלות וידאו ליוטיוב, אפילו למצוא תצלום לוויני של הבנאדם שאיתו אתה רוצים לשוחח לפני שתצליחו אשכרה להתקשר מהמחשב הידני הזה. ולמה בכלל להתקשר למישהו שישעשע אתכם כשבידכם יש מחשב ידני כמו אייפון?!

כל ההקדמה הפסיכו-פנאטית הזאת הייתה לשם המחשת ההשתלטות המוחלטת שעושים בימים אלו המחשבים על עולם האדם. גם אני נפלתי בפח שלהם, מכרתי את נשמתי לשטן. די בזול, הרגשתי פצוע מבפנים, ורטוב מבחוץ. המנייאק אפילו לא שאל אם אני רוצה להישאר לישון כפיות עד הבוקר. שלח אותי ישר אל דרכי אל חדרי הקט – ארבע קירות, מיטה, מערכת וטלויזיה שגם ככה הן נשלטות על ידיו, על ידי השטן.
השטן לא גבוה במיוחד, די נמוך, מרובע עם הרבה חוטים, עושה רעש כשמתחשק לו וקורס כשמקבל את הפיוז. ניחשתם נכון זהו המחשב המעפן שלי. כמו המחשב של סאי קאסלר (שטן, ג'רמי לוון) כך גם אצלי המחשב שטני אך לא מדבר (חבל). בעיקר ממכר אותי עוד ועוד אליו, אומר לי מתי לקום, מתי ללכת לישון, מתי לגמור, ולרוב מנסה לגרום לי לשכוח מחיי חברה שהיו לי. פעם. שם. בחוץ. בעולם האמיתי. בעצם מי צריך אותם? כשיש לי מייספייס, פייסבוק, מקושרים, מסנג'ר ואייסיקיו – כל החברים שלי והמחשבים השטניים שלהם שם!!!
תגידו לי אתם, מתי יהיה לי זמן להכיר כל כך הרבה אנשים מכל העולם והארץ כמו עם המחשב? כאילו.. נכון.. צודקים, הזנחתי קצת את עצמי עם זקן מקורזל, שער מתולתל וכרס בירה שלא יכולה לעבור ערב חבר'ה אחד בלי איזו רמיזת הריון-הריון מתקדם-ירידת מים, יא איך קוראים לו? בסדר, לא נורא, יש לי במחשב תמונה מ-2004. חתיך-רזה-שווה. אם היא נמחקת אני מתאבד!
לפחות משהו טוב אחד יוצא לי מההשתלטות העויינת של המחשבים עלינו – אוכל מצויין. לא עוד אוכל מהיר מהבורגר של המחוצ'קן, או מהשווארמה של המלך ההוא בשותף עם בניו ודודיו בע"מ. הכל מומצא בבית בפיאסטה אחת גדולה מהמתכונים שהעתקתי ברשת מאתר מוכר ועם הירקות שהזמנתי באמצאות הפלאפון הכי חדש שלי מהסופר הקרוב אלי, כך שלא אצטרך להוציא את הרגל מחוץ לבית ולעזוב את המחשב לבד.

איך, איך זה קרה לי? בתיכון למדתי פסיכו-סוציו, מחשבים עשו לי בחילה ועכשיו אני מכור. מכור זאת לא מילה – בונה אתרים, רשום לפורמים, רשתות חברתיות חסרות תועלת, בודק ג'ימייל כל חמש דקות שעוברות בפנאטיות וחרדות נטישה, אני מכור!!! אלוהים איך זה קרה שהשטן מצא לו סוכן יותר טוב מסוחר סמים ממולח? אני דורש הסבר הגיוני, הרי לא בזבזתי עשרות אלפי שקלים ככה סתם בחנויות מחשבים מפוקפקות המנוהלות ע”י יורמים נוקמים מפקיעי מחירים, נכון?

"את יודעת, הייתי מאוהב בך ביסודי…" – זה הדבר הראשון שעבר לי בראש כשחלפנו אחת על פני האחר סתם כך ברחוב. את עם חיוך מקסים-כנה משוחררת על אזרחי חדש, ואני עם חיוך דבילי ותספורת חדשה באדיבות הרס"ר.

לא נראה שתהיה לי הזדמנות בחיים להודות לך ולחשוף בפנייך סוד ילדות תמים מתקופת בית הספר היסודי המשותף שלנו. אז לפחות אחשוף אותו כאן שישמר על פני הרשת הגלובלית.
היית ילדה חמודה מקסימה ויפה, לא מלכת הכיתה אבל מינימום הדוברת שלה. לא היית סנובית, חברותית אל כולם אפילו אל הזה המוזר שעלה מברית המועצות, אלי. כבר ביסודי יכולתי לראות בך את הכריזמה, חריפות, עם קצת חוצפה ומלא בטחון עצמי. לא ידעתי אז מה כל התכונות האלו אומרות אבל אהבתי אותן כך בתמימות, עד כדי כך אהבתי שהיו לי פרפרי בטן מגניבים מהחשיבה עלייך. אפילו חשבתי להזמין אותך לראות איתי סרט בקניון שלנו. היינו בטח נפגשים ליד התותח ממלחמת המי-יודע-איזו ליד הרמזורים שעכשיו יבנו עליו קניון ענק. את תלבשי שמלת כלה לבנה ואני טוקסידו פשוט ושחור יהיה מעולה! חייב להיות… אבל אז התקשרתי, ענית (ברקע היו בישולים) שאלת "הלו?" שמעתי את קולך, נחנקתי וניתקתי.

בערך עשר שנים אחרי זה – אני כבר יודע לדבר עם בנות בטלפון ולא נחנק כמו בפעם הראשונה אפילו מצליח לי לא רע אבל כל פעם שאני רואה אותך מסיבה זו או אחרת אני נזכר בסיפור החמוד הזה על אהבתי התמימה בבית הספר היסודי, מגחך לעצמי וממשיך הלאה..